החלטה בתיק עמ"ת 49895-02-11

זהו ערר על החלטת בית משפט השלום בצפת (סגן הנשיא, כב' השופט סאיב דבור) שניתנה ביום 13/2/2011 בתיק מעצר מ"ת 8093-02-11 ולפיה, קיבל ביהמ"ש את בקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים שנפתחו נגדו בת.פ. 8808-02-11.

האישומים

1.         עפ"י כתב האישום שהמדינה (להלן: " המאשימה" או " המשיבה"), הגישה נגד העורר, עבדאללה חליחל (להלן: " העורר" או " הנאשם") ואשר במסגרתו הוגשה הבקשה למעצר עד תום ההליכים, מיוחס למשיב ביצוע עבירות של החזקת סכין למטרה בלתי כשרה, עבירה לפי סעיף 186 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: " חוק העונשין"), איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, פציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 334 + 335 (א) (1) לחוק העונשין, ותקיפה הגורמת חבלה ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

2.         עפ"י המתואר בעובדות כתב האישום, ביום 29/1/2011, בשעה 02:10 או סמוך לכך, ביער כפר עכברה החזיק העורר בסכין מחוץ לתחום ביתו למטרה בלתי כשרה.

באותה עת ובאותו מקום, דקר העורר, באמצעות הסכין שהחזיק, את מוחמד רדא (להלן: " המתלונן"), בראשו וגרם לו לפצע באורך 20 ס"מ קווי מעל אוזן ימין.

בעקבות כך, נזקק המתלונן לטיפול רפואי בבית חולים זיו בצפת, שם נתפר הפצע.

בהמשך, רדף העורר אחרי המתלונן תוך שהוא צועק כלפיו כי הוא מכפר אבו סנאן ואין לו מה לעשות בעכברה ומאיים עליו אם יחזור לעכברה הוא יזיין את אמא שלו, כל זאת בכוונה להפחידו ולהקניטו.

בהמשך, תקף המשיב שלא כדין את חאגב  יאסר (להלן: " יאסר"), בכך שדחף אותו עם ידיו, הפילו ארצה. כתוצאה מכך נגרם למתלונן פצע בראשו מצד שמאל ללא דימום פעיל, שבעקבותיו נזקק יאסר לטיפול רפואי בבית חולים זיו שם נתפר פצעו.

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

3.         בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המאשימה, בקשה למעצר הנאשם עד תום ההליכים, בה טענה כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר. בעניין זה הפנתה המאשימה להודעותיהם במשטרה של עדי התביעה: המתלונן מוחמד רדא, יאסר, לעימות בין המתלונן מוחמד רדא לעורר ולתיעוד רפואי.

עוד טענה המאשימה כי מתקיימת נגד המשיב עילת מעצר עקב מסוכנות לבטחון הציבור, בהתאם לסעיף 21 (א) (1) (א) (ב) (ג) (4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים").

בבקשה למעצר הפנתה המאשימה לעברו הפלילי של העורר ולהרשעותיו, ובין אלה הרשעות בעבירות אלימות, ולמאסר המותנה התלוי ועומד נגד העורר, וטענה כי יש בכך כדי להצביע על מסוכנותו של העורר לביטחון הציבור.

4.         בדיון שהתקיים בבקשת המעצר חזרה ב"כ המשיבה על הנטען בבקשה בעניין קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר, ועל קיומה של עילת מעצר בשל מסוכנות העורר לבטחון הציבור, עליה מעידים המעשים החמורים המיוחסים לו עפ"י כתב האישום והרשעותיו הקודמות.

באשר לחלופת מעצר, טענה ב"כ המשיבה כי נוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר והרשעותיו הקודמות של העורר, הרי שאין בחלופת המעצר שהוצעה כדי להפיג את החשש ממסוכנותו של העורר לבטחון הציבור.

5.         מנגד טען ב"כ העורר בעיקר לעניין הראיות, לטענתו, הראיות שבידי המשיבה אינן מגיעות לכדי ראיות לכאורה טובות להוכחת האשמות המיוחסות לעורר, ועל כן אין מקום למעצר העורר.

ב"כ העורר טען לסתירות רבות הקיימות בעדויות עדי התביעה, עד כדי כרסום בראיות כראיות לכאורה, ולחלופין בעוצמתן של הראיות עד כדי שאינם מצדיקים מעצר עד תום ההליכים.

לחלופין, טען הסנגור בפני בימ"ש השלום כי ככל שימצא ביהמ"ש כי מתקיימת עילת מעצר וכי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמות, הרי שיש מקום להורות על שחרור המבקש לחלופת מעצר. הסנגור הציע כחלופה למעצר, מעצר בית בכפר גוש חלב תחת פיקוחו של משמורן.

החלטת בית משפט השלום

6.         בית משפט השלום בהחלטה ארוכה ומנומקת היטב, קבע כי מתקיימת עילת מעצר עד תום ההליכים כנגד העורר, מכח סעיף 21 (א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים בשל מסוכנות העורר לבטחון הציבור, מסוכנות עליה מעידים המעשים המיוחסים לעורר עפ"י כתב האישום, הרשעותיו הקודמות הרבות של העורר, לרבות בעבירות אלימות ובעובדה שמאסר על תנאי בר הפעלה של 10 חודשים התלוי ועומד נגדו לא הרתיעו את העורר מלשוב לסורו.